Daf 41b
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי:
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הָיוּ זְרִיזִין בְּמִצְוֹת.
תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אָדָם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ — וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל — וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו — מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הוֹלֵךְ לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים — לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — מְשַׁגֵּר לוּלָבוֹ בְּיַד בְּנוֹ, וּבְיַד עַבְדּוֹ, וּבְיַד שְׁלוּחוֹ.
Rachi (non traduit)
נכנס לבית המדרש. טריד בשמעתא ויפול מידיו:
קורא בתורה. צריך להניח הלולב לפי שגולל ס''ת ופותחו:
וְאָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין וּקְעָרָה, כִּכָּר וּמָעוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הָתָם לָאו מִצְוָה נִינְהוּ, וּטְרִיד בְּהוּ. הָכָא מִצְוָה נִינְהוּ, וְלָא טְרִיד בְּהוּ.
Rachi (non traduit)
הכא. נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד:
לאו מצוה נינהו. לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם:
וככר. שאם יפול יהא נמאס:
ומעות. שלא יתפזרו:
וקערה. מליאה:
סכין. מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו:
Tossefoth (non traduit)
ואמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן. אצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דווקא תפילין וס''ת דאיכא בזיון כתבי הקודש בנפילתו טריד בהו טפי ואין דעתו מתיישבת בתפלתו:
אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא צַלּוֹיֵי קָא מְצַלֵּי בֵּיהּ. מֵיתִיבִי: לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּחֵיקוֹ וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, וְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי.
Rachi (non traduit)
לא יאחז אדם כו' ויתפלל. מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו:
לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן (לעיל סוכה דף כו.) דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקיט ליה בידיה:
הוה מצלי ביה. כשהיה מתפלל היה לולבו בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו:
לְמָה לִי לְמֵימַר שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז? לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְוֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן.
Rachi (non traduit)
ה''ג למה ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם:
כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא: ''הֵא לְךָ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי''. נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ, הֶחְזִירוֹ — יָצָא, לֹא הֶחְזִירוֹ — לֹא יָצָא.
Rachi (non traduit)
החזירו לו יצא. דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו:
Tossefoth (non traduit)
ואם לאו לא יצא. ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואח''כ יחזירוהו:
הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי. בשום מקום אין מדקדק הש''ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע''ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה. ושם) וא''ת כיון דאמר ע''מ שתחזירו לי א''כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין (ב''ב דף קלז:) גבי שור זה נתון לך במתנה ע''מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא''כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין (נדרים דף מח.) גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי''ל דה''נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע''מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא''כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע''פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים (דף פח.) שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ''ק דקדושין (דף כג:
ושם) שנותן לעבד ע''מ שיצא בו לחירות:
לְמָה לִי לְמֵימַר הֶחְזִירוֹ? מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן: מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר — שְׁמָהּ מַתָּנָה.
Rachi (non traduit)
הא קמ''ל. דר''ג ע''מ שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ''ה הויא מתנה עד שיצאו בו:
למה לי למימר החזירו. מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתני':
וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז. נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְרַבִּי עֲקִיבָא. נְטָלוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְיָצָא בּוֹ, וְהֶחְזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
גְּמָ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ''וּלְקַחְתֶּם'', שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד. ''לָכֶם'', מִשֶּׁלָּכֶם — לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה.
Rachi (non traduit)
לכם משלכם. משמע:
גמ' מנא הני מילי. דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:
Tossefoth (non traduit)
אלא א''כ נתן לו במתנה. ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשילהי יש נוחלין (ב''ב דף קלז:
ושם) גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ולא חשיב שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו לחבירו על מנת להחזיר ויש לסמוך דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו ואע''ג שלא פירשו סתמא דמלתא כאילו פרשו דמי כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו:
ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב כל האזרח:
מַתְנִי' יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּשְׁאָר יְמוֹת הַחַג — אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּרְשׁוּת.
Rachi (non traduit)
מתני' י''ט הראשון כו'. דאמרינן לקמן (סוכה דף מג.) דדוחה מצות לולב שבת בי''ט הראשון לבדו:
שהוציאו ברשות. ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן:
מוליכין את לולביהן. מערב שבת:
רַבִּי יְהוּדָה הוּא דְּקָא טָעֵי, הוּא סָבַר מִדְּרַבָּנַן קָאָמַר. וְלָא הִיא, מִדְּאוֹרָיְיתָא קָאָמַר. וְהָא ''הִתְקִין'' קָאָמַר! מַאי ''הִתְקִין'' — דָּרַשׁ וְהִתְקִין.
Rachi (non traduit)
והתקין. לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן:
דרש. המקרא עד ועד בכלל:
וּמִי סָבַר לֵיהּ כְּווֹתֵיהּ? וְהָא מִפְלָיג פְּלִיג עֲלֵיהּ, (דְּתַנְיָא:) מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, דִּכְתִיב: ''עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'' — עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם!
Rachi (non traduit)
והא מיפלג פליג. רבי יהודה עליה שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת ריב''ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא אסור:
''עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'' — עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, וְקָסָבַר ''עַד'' וְעַד בַּכְּלָל.
Rachi (non traduit)
וקסבר עד ועד בכלל. ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר והכי מתוקמא קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל יש עומר עד הביאכם:
עד עצם עד עצמו של יום. כל היום קרוי עצם היום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source